תרגול שיטת פאולה בשונה משיטות אחרות מזמן למוח אפשרות ל"מנוחה". אין הכוונה למנוחה מלאה אלא
להפניית העיסוק הקבוע של המחשבה בתכנים מזדמנים לתשומת לב לגוף. מצב זה מאפשר הפגה של העיסוק בתכנים שאנו מזדהים איתם ומשפר יכולות תנועה. במהלך תרגול שיטת פאולה מופנית תשומת הלב לחלקי גוף שבדרך כלל איננו מפעילים במכוון, מאחר שתנועה אחת מעוררת אחרת וחשוב להמשיך לקיים את התנועה שבה פתחנו תשומת הלב לגוף מפוצלת, דבר המשפר את יכולת המתרגל ומזמן מנוחה מעיסוקים מחשבתיים רגילים.
הדברים הבאים מסבירים את פעילות המוח ומחזקים את חשיבות הטענה של הפסקה הראשונה
המוח עסוק כל הזמן, גם כשאנחנו לא
חושבים על כלום וגם כשאנחנו ישנים. הראשון שגילה זאת היה הנס ברגר, ממפתחי האא"ג,
המכשיר הראשון שסרק ותיעד את הפעילות החשמלית במוח. בסדרת מאמרים שפרסם ב־1929
ברגר הוכיח תופעה מוזרה: הפעילות החשמלית במוח אינה פוחתת במעבר בין ריכוז ממוקד
למנוחה מוחלטת, בין הזעה מעל בעיה מתמטית לנמנום עצל. השאלה שעליה הנס לא ידע
להשיב היא למה. מה המוח עושה בזמן הזה. היעדר ההסבר, והעובדה שהגילוי עצמו נשמע
חסר היגיון, גרמו לקהילה המדעית לאמץ בחום את האא"ג, אך להתעלם מהממצא המוזר.
60 שנה עברו. בתחילת שנות התשעים
נוירוביולוג מאוניברסיטת וושינגטון בשם מרקוס רייצ'ל חקר את האופן שבו המוח תופס
ומעבד מידע חזותי. הוא נתן לנבדקים לקרוא משפטים ארוכים ולספור קווים רבים במהירות
תוך שהוא סורק את מוחם במכשיר MRI,
ובין המשימות הוא ביקש מהם לנקות את ראשם לכחצי דקה ולא לחשוב על כלום, לנוח.
מטעמים טכניים סורק ה־MRI
המשיך לפעול גם בזמן ההפסקות, והמידע שהתקבל ממנו באותה חצי דקה סומן, כנהוג,
כ"רעש" שיש להתעלם ממנו.
כבר במהלך הבדיקות הבחין רייצ'ל במשהו
משונה: גם בזמן המנוחה ה־MRI
מדד פעילות מנטלית שהיתה נמרצת לא פחות מזו שבזמן המבחנים. כשבדק, גילה שגם צריכת
האנרגיה של המוח נשארה קבועה לאורך כל הניסוי - מבחינת צריכת אנרגיה, ההבדלים בזמן
המאמץ המוחי הגדול ביותר והמנוחה הרגועה ביותר נעו בטווח שבין כלום ל־5%.
"בכמה מקרים הפעילות בכמה אזורי מוח אפילו צנחה במהלך ביצוע מטלות כגון קריאה
בקול רם, ועלתה בחזרה בזמן מנוחה", מספר רייצ'ל בראיון ל"מוסף
כלכליסט". "כשראיתי את הממצאים האלה היה ברור לי שזו שאלת המחקר החדשה
שלי". הוא החליט לגלות על מה איבר יעיל וחסכוני כמו המוח מבזבז כל כך הרבה
משאבים בזמן המנוחה. הוא החליט להמשיך מהיכן שהנס ברגר עצר, שני דורות לפניו.
התשובה שהגיע אליה היתה: בהיעדר גירוי,
המוח פשוט מבדר את עצמו. כשהנבדקים שלו המתינו למטלה הבאה, הם חלמו בהקיץ.
"מתברר שאם לא מזינים את המוח במידע מעניין מבחוץ, הוא יוצא לחפש את המידע
בפנים", רייצ'ל אומר. ספציפית, כך גילה, כשאנו חולמים בהקיץ המוח מפעיל רשת
של אזורים מרוחקים זה מזה, בקדמת המוח ובחלקו האחורי, שבשגרת היומיום אינם פועלים
בסנכרון זה עם זה. בזמן שאנחנו "מרחפים", בעת קריאת ספר משעמם, בנהיגה
או במקלחת, הם מתחילים לשוחח ביניהם.
