הרקע הפיזיולוגי להחלשות רצפת האגן וטיפול בשיטת פאולה

נשים רבות סובלות מהפרעות תפקודיות הקשורות בהחלשות שרירי רצפת האגן, בעקבות לידות, והמבנה האנטומי של גוף האישה. מחקרים מראים כי כרבע מכלל הנשים עד גיל חמישים סובלות מהתופעה ומעל גיל חמישים כמחצית מקרב הנשים סובלות מהחלשות שרירי רצפת האגן. הסמפטומים הם רבים ושונים: דליפת שתן במאמץ, תכיפות במתן שתן וקושי להתאפק. קשיים במתן שתן או כאבי גב תחתון הקשורים בצניחה של הרחם, השלפוחית או החלחולת ובהפרעה לחיי המין. לעתים אין האישה מרגישה בבעיה ורק בדיקה גניקולוגית מגלה זאת, יש נשים הסובלות ממספר בעיות גם יחד או שלא מקשרות בין ההפרעה לרקע שלה ולכן מתקשות לאתר את העזרה המתאימה.

הרקע הפיסיולוגי להחלשות שרירי רצפת האגן אינו רק לידות טראומטיות, ריבוי לידות או תנאי חיים כמו הרמת משקל אחרי לידה. הנרתיק מעצם מבנהו הוא חלל שמאפשר לאברים אחרים לשנות את מיקומם כלפיו.  לחץ על שרירי רצפת האגן המחליש בהדרגה את תפקודם נובע לעתים מחולשה תפקודית של אברים ומערכות אחרות. לדוגמה במצבי תפקוד לקוי של מערכת העיכול מופעל כוח על רצפת האגן והנרתיק באופן כמעט יום יומי. נשים שנוטות לקשיי נשימה שונים מפעילות לחץ תוך בטני בזמן הנשיפה כלפי רצפת האגן ולכן הן מרגישות את ביטויי החולשה של רצפת האגן בצחוק או שיעול. נטייה של הגב התחתון לשקע עמוק יכולה לכוון את מיקום האגן בזוית הגורמת להחלשות רצפת האגן ומתפתחת עם השנים בגלל הרגלי עמידה או עבודה לקויים. רוב הנשים אינן מטפלות בבעיה בשל בושה וממשיכות לחיות עמה עד להחמרתה. קיימות דרכי טיפול פשוטות ולא פולשניות להתמודדות עם הבעיה, אלא שהן דורשות מודעות של האישה לקיום הבעיה, חשיפתה לפני הרופא ופנייה לטיפול. שיקום רצפת האגן באמצעות שיטת פאולה כוללת שינויים גם בתפקוד המערכות הפנימיות כמו מערכת העיכול, הנשימה או צורת ההחזקה של הגב והארכת השקעים. 

תנועה עצמית והתעוררותה כדרך לריפוי בשיטת פאולה

חלק מתרגול שיטת פאולה מעורר בגוף המשכיות תנועה עצמית באופן ספונטני. הדבר יכול להתבטא במהלך התרגול המודע והמכוון של המחשבה במקום בגוף שאליו לא כוונה הפעלה מתוך הוראה מחשבתית. זאת לעתים על פי חוקיות מוכרת וקבועה ולעתים בשונה ממנה. תרגיל הנקרא "ידיים על העיניים" שבו מתבקש המתרגל לאחר שעייף מהתרגיל שבו התרכז להניח את כפות הידיים כך שהאצבעות תימצאנה בעיקר על המצח והכפות תונחנה ללא לחץ על העיניים. במצב זה ממשיך התרגיל להתקיים בגופו של המתרגל ללא כל הכוונה מחשבתית אך באופן אחר מבחינת קצב ההתכווצויות וצורתן או במקום אחר בגוף. התנועה העצמית הזו נחשבת לאחד הדברים המרכזיים גם בגלל האמונה שביכולתו של הגוף להבריא את עצמו יותר ממה שמחשבתו של האדם מסוגלת לארגן וגם משום שבדרך כלל מדובר בעבודה עם אברים המתפקדים מטיבם שהוא רצוני רק בחלקו.