הפיהוק על פי שיטת פאולה-מבט מעשי ומקצועי

הפיהוק על פי שיטת פאולה-מבט מעשי ומקצועי
סמדר נבו

פיהוק הוא אחת ההתנהגויות הנלוות באופן חוזר לתרגול שיטת פאולה. בין אם מדובר בתרגילי פה או בתרגילים המיועדים להארכת הגב והעורף וגם בתרגילים המתייחסים לנשימה שרשרת פיהוקים היא תגובה ספונטנית מוכרת ומבורכת מנקודת המבט של מורים לפאולה. התרגול בשיטת פאולה הידועה גם בשם "התעמלות השרירים הטבעתיים" כולל שרירים כמו עיניים, פה, ידיים וסוגרים בתנועות מונוטונית של כיווצים והרפיות. ההתייחסות לטיפול בשלד נעשית דרך תרגילים סטטיים, מניפולציות תנועתיות ושילוב בין כל אלו. הרקע התיאורטי הוא ההנחה של השיטה לפיה בגוף בריא כל השרירים הטבעתיים פועלים במשולב וחיזוק או הפעלת שרירים טבעתיים שנחלשו ע"י שרירים "רחוקים" יביא את הגוף לפעולה עצמית שהיא שונה מזו המתחילה בשריר החלש או מהפעלה מתוך הוראה מחשבתית. הפיהוק הוא אם כן אחת התגובות הספונטניות המבורכות של הגוף במהלך תרגול השיטה, הוא נתפס כאחד הסימנים לעבודה עצמית המתחילה בגוף ומשפיעה על איכות הנשימה, הארכת המפרקים או הרפיה של הצואר והעורף.
ההסברים לפיהוק כסימן לתגובה טובה של הגוף בעקבות תרגול פאולה קרובים מאוד לאלו שמעלים חוקרי הפיהוק מדיסיפלינות אחרות, לדוגמה הטענה של גיל גרינהוז (פסיכולוג אבולוציוני) במאמר "למה אנחנו מפהקים ולמה פיהוק מדבק?" (הומו ספיאנס) באומרו- "פיהוק קשור כמובן להתמתחות למרות שלא כל מי שמפהק מתמתח" דומה להסברים חוזרים בעת תרגול פאולה שהפיהוק הוא תוצאה של שחרור או הארכת מפרקים. ובמקום אחר-" מה זה בעצם פיהוק? פיהוק הוא פעירת פה ומתיחת הלסת ושאיפת אוויר לתוך הפה, שלאחריה יש שיחרור קצר של אוויר וסגירת הלסת" טענה זו חוזרת על דברי בענין פיהוקים כתגובה לתרגילים המיועדים לעודד את מערכת הנשימה לפעולה מלאה.
גם גיל גרינהוז וגם כותבי הערך "הפיהוק" בויקיפדיה מדברים על פיהוק כשחרור רגשי, כפורקן וכביטוי הדומה לבכי ולצחוק. ואכן ההנאה והרגיעה מפיהוקים חוזרים ונשנים החלים אצל מתרגלי שיטת פאולה מתאימים לתאור זה. אחד מתרגילי השיטה הקרוי בשם "אריה שואג" ועוסק בצורות שונות לפתיחת הפה ולהרפייתו מעורר פיהוקים חוזרים ונשנים שקשה להגיע למיצויים אם לא מתייחסים לפיהוק כעניין לעצמו. ההנחיה בתרגיל זה היא להפיל את הלסת ולנסות להחזיק את הפה פתוח ככל שניתן יותר זמן תוך חיפוש דרך להרפות את הפה במהלך הפתיחה. החשיבה לאורך הפנים ולרוחבם משפיעה על מידת ההרפיה במהלך הפתיחה של הפה וכן הניסיון להרחיב את הלוע או לדחוף את הלחיים בעזרת הדמיון מבפנים החוצה.