תנועה אותנטית ברוח שיטת פאולה

שיטת פאולה ניתנת לתרגול פשוט תוך מעקב אחר הביצוע המדויק והחוזר של התרגול כמו כל תרגול תנועתי אחר, אלא שלא לכך עיקר כוונתה של השיטה. הייחודי לשיטה הוא מנגנון שהובן רק באופן חלקי ע"י חוקרים ובו הגוף ממשיך מעצמו באופן ספונטני כיווצים במקומות שונים, הדבר יכול להתבטא במהלך התרגול המודע והמכוון ע"י המחשבה במקום בגוף שאליו לא כוונה כל חשיבה או ניסיון להפעלה, לעתים על פי חוקיות מוכרת וקבועה ולעתים בשונה ממנה, ובאופן אחר דרך תרגיל הנקרא "ידים על העיניים" שבו מתבקש המתרגל לאחר שעייף מהתרגיל שבו התרכז להניח את כפות הידיים כך שהאצבעות תימצאנה בעיקר על המצח והכפות תונחנה ללא לחץ על העיניים. במצב הנ"ל ממשיך התרגיל להתקיים בגופו של המתרגל ללא כל הכוונה מחשבתית אך באופן אחר מבחינת קצב ההתכווצויות וצורתן או במקום אחר בגוף. התנועה העצמית הזו נחשבת לאחד הדברים המרכזיים גם בגלל האמונה שביכולתו של הגוף להבריא את עצמו יותר ממה שמחשבתו של האדם מסוגלת לארגן וגם משום שבדר"כ מדובר בעבודה עם מקומות המתפקדים באופן ספונטני והחזרת תפקודם למצבו המקורי עדיף שתתרחש דרך הספונטניות. כמו כן תהליכים של השפעה על המערכת האוטונומית כמו עידוד תיאבון אצל ילדים עם הפרעות אכילה, שינוי מיקומם של אברים פנימים שצנחו, העלאת יכולת ההתכווצות של מערכת העיכול, כולם תהליכים ייחודיים לשיטת פאולה שסביר להניח שיכולים להתרחש יותר מתוך הפעילות העצמית של הגוף ופחות מתוך ההפעלה המודעת.
כיצד יכול המורה שתלמידו אינו מראה סימנים של יכולת לפעילות ספונטנית לעודד כאלו? האם זה חייב לקרות לכולם? איך ידע המתרגל שהשינוי הדרוש אכן התרחש? שאלות אלו חוזרות פעמים רבות ע"י תלמידים לשיטת פאולה בהקשרים שונים. ובכן הבעיה האמיתית היא שלא תמיד מתעוררת התגובה הספונטנית בזמן שהתלמיד או המורה מצפים לה. עצם הניסיון של המורה לעודד את המצב הנ"ל יכול לגרום יותר תסכול מאשר עזרה. אחת הדרכים לעודד תגובות ספונטניות היא להישאר בכל תרגיל זמן רב ככל שניתן ואם אין הדבר ביכולתו של התלמיד עדיף להניח ידיים על העיניים ולחזור לאותו תרגיל. רוב המורים מנסים לכוון את תלמידיהם למצב הנ"ל אך מתקשים שלא להסביר את הרקע ולעתים ההסבר הוא המקור לתסכול. יש אנשים ששילוב בין שני תרגילים או עידוד עבודה עם תרגילים הדורשים הפעלה של כמה מקומות בו זמנית מביאה ביתר קלות להתחלתה של תנועה ספונטנית. לא בכל הבעיות והמצבים התנועה הספונטנית היא המפתח לשינוי, לדוגמה בתחום בעיות הגב והשלד יש לה חשיבות משנית בהשוואה לחשיבותה בתחומי המערכות הפנימיות. ולשאלה האחרונה-"איך ידע המתרגל שהשינוי הדרוש אכן התרחש?" הציפייה לשינוי כזה לעתים מונעת את התרחשותו גם משום שהמתרגל המודע והערני חושש שמעצם ההמתנה המתוארת הוא מייצר הרגשה מדומה. לכן עבודה בעזרת מורה שונה לחלוטין מעבודה בעזרת תלמיד אחר או ספר בלבד, יכולתו של המורה לצפות בתגובות הנלוות היא אחד מתפקידיו המרכזיים ובמצב בו המורה מתאר לתלמיד את התגובות הנ"ל אין שום ספק שהן מתרחשות משום שלא פעם מידת הריכוז הנדרשת במקום אחד אינה מאפשרת למתרגל לחוש תגובות במקומות אחרים בגופו. ועדיין יש תלמידים רבים שעניין זה עושה את התרגול למענין ביותר עבורם וחשוב להם לטעום את האפשרות הזו או לחוש לבד את השינוי הדרוש. לא פעם מעידים תלמידים בשיטת פאולה על שינוי המודעות שלהם לאזור מסוים באופן הנחווה כנוכחות. גם שינוי כזה בעקבות "עבודה מרחוק" יש לו חשיבות רבה והוא יכול לבשר על תחילתו של שינוי חשוב. התגובות הספונטניות יכולות להתבטא בצורות רבות ושונות ועל כן עדיף להזכיר רק את הפשוטות שבהן כמו שינוי בכיוון ההחזקה של כפות הרגליים שלא מתוך אי נוחות אלא בהתאמה לתנועת הספינקטרים, עזרה שתנועת הגב או האגן נותנת בתנועותיה לתרגיל המודע שעניינו כיווצי ספינקטר קדמי או אחורי, הצטרפות כיווץ או אגרוף או תנועה באחת הגפיים כאשר הגוף מכוון לתרגילי רוטציה בין שני צדי הגב. תנועה בו זמנית של ספינקטרים אחרים כאשר התרגיל המקורי כיוון להפעלת ספינקטר אחד בלבד. ועוד.